זיכוי מהתפרצות לדירת מגורים והרשעה בהסגת גבול:

בעלת דירה עוזבת את ביתה למשך יומיים וחוזרת כשדירתה במצב שונה, אי סדר, חלון פתוח, בוץ ועוד.

היא מדווחת למשטרה על התפרצות. המשטרה מגיעה ונוטלת מעתקי ט"א מהדירה. שלוש טביעות אצבע מובילות אל הנאשם במקומות שונים.

אין בפי הנאשם הסבר כלשהו לטביעות האצבע.

לכאורה תיק סגור?

למרות האמור, זוכה הנאשם מעבירה של התפרצות בכוונה לגניבה והורשע בהסגת גבול.

נימוקי הזיכוי (השופט בני שגיא):

לא הוכחה התפרצות לדירה, וודאי לא התפרצות אלימה, וכל טענה לגבי התפרצות דרך החלון הינה ספקולטיבית, ואף לא מסתדר עם מימדי החלון הקטנים לעומת מימדי הנאשם הגדולים. אין לדעת כיצד התבצעה ההתפרצות. בפועל, לא נגנב דבר מהדירה.

מאידך הוכח שהנאשם בילה בדירה ללא רשות הבעלים. התוצאה היא שלא ניתן להוכיח שהוא שהה בדירה במטרה לבצע פשע או גניבה.

הנאשם זוכה מהעבירה החמורה והורשע אך בהסגת גבול והעונש נגזר בהתאם.

אשר לסוגיה המשפטית, מדובר בסוגיה חשובה ומעניינת.

מה הדין לגבי כניסה של אדם לדירת אחר זר לו לחלוטין, מבלי שיש ראיות המלמדות על כוונתו לגנוב או לבצע פשע. בלשון אחרת, אם הוכחה התפרצות לדירת מגורים השייכת לאדם אחר, אך אין די ראיות לבסס "כוונה לבצע פשע או גניבה", האם ניתן להרשיע אותו בהתפרצות ? וודאי שלא. בניגוד לנטייה לחשוב כך, אין בחוק העונשין התפרצות סתם לדירה מגורים. רק התפרצות שבוצעה בכוונת גניבה או ביצוע פשע מצמיחה עבירת התפרצות.

על אותו משקל וברוב המקרים לא ניתן להרשיע אף בעבירה של הסגת גבול (מאותם טעמים).

בהכרעת דין יפה של השופטת הדסה נאור נכתב:

"בהיות העבירה של כניסה למקום מגורים,על פי סעיף 406(א) לחוק העונשין,עבירה התנהגותית, יש להוכיח כי מטרת הכניסה של הנאשם למקום מגוריו של המתלונן הייתה בכוונה לבצע גניבה או פשע, לצורך הוכחת קיומו של היסוד הנפשי.

המתלונן, כאמור, חשד שהנאשם נכנס לשטח ביתו בכוונה לבצע גניבה,זאת משנראה לו נרקומן, ובגלל שכבר פרצו לביתו לא אחת בעבר. עם זאת מלבד העובדה שפתח את השער ונכנס לפרוזדור ביתו, לא ביצע הנאשם, על פי עדות המתלונן, כל פעולה אקטיבית שתצביע על כוונתו לבצע גניבה, או פשע.

מנגד טען הנאשם, הן בחקירתו במשטרה והן בעדותו בבית המשפט כי נכנס למקום, בפעם הראשונה, לאחר שהבחין בשלט דירה להשכרה, במטרה לברר פרטים על מהות הנכס להשכרה וכי חזר לשם כדי לחפש אחר חולצתו שאבדה.

המתלונן, כאמור לעיל, אישר כי במקום, מעל לדירתו, היה תלוי שלט גדול המזמין לברר פרטים על דירה להשכרה במקום, אף שטען שלצורך כך לא היה הנאשם צריך להיכנס לפרוזדור ביתו. בנסיבות אלה, מכלול הראיות שהוצגו לא עברו את סף החשד לביצוע עבירה של כניסה למקום מגורים ואין בהם את המשקל המספיק להוכחה כי התמלא, במעשי הנאשם, היסוד הנפשי של העבירה, משעורר את הספק הדרוש במשפט פלילי.

ב"כ המאשימה ביקש בסיכומיו, שאם בית המשפט יגיע למסקנה שלא הוכחו יסודות העבירות בהן הואשם הנאשם מלכתחילה, יעשה ביהמ"ש שימוש בסמכותו מכוח סעיף 184 לחסד"פ[נוסח משולב], התשמ"ב-1982 וירשיע את הנאשם בעבירה של הסגת גבול כדי לעבור עבירה, על פי סעיף 447 לחוק העונשין.

דא עקא, גם עבירה זו נכללת במסגרת העבירות ההתנהגותיות, הדורשות יסוד נפשי של כוונה, מתוך שאיפה להשיג מטרה, דהיינו מדובר בעבירה התנהגותית מטרתית "להפחיד מחזיק בנכס, להעליבו או להקניטו או לעבור עבירה".

משקבעתי שהמאשימה לא הצליחה להוכיח, מעבר לכל ספק סביר, שלכניסתו של הנאשם לפרוזדור ביתו של המתלונן התלווה יסוד נפשי של מחשבה פלילית, לא ניתן להרשיעו גם בעבירה של הסגת גבול."

מאידך גיסא:

"בנדון דידן, כל עוד קיימות ראיות לכאורה להתקיימות יסודותיה הפיזיים של עבירת ההתפרצות, לאמור: פתיחת דלת דירה זרה וכניסת המשיב לתוכה בלא רשות המחזיקים בה, הרי כדי שמעשים אלה לא יתפרשו כמכוונים לניסיון גניבה על המשיב לתת להם הסבר אחר.

המשיב נכשל במתן הסבר כזה פעם אחר פעם: בתחילה, בהציגו בפני דיירי הדירה גרסאות שונות ולא עקביות לגבי מטרת הגעתו לדירה וכניסתו לתוכה, כאשר בכל מקרה אין באותן גרסאות כדי להסביר את הכניסה לתוך הדירה בלא רשות ולא עוד אלא שחלקן נמצאו לכאורה בלתי מבוססות אף לגופן (למשל עניין החבר איציק).

לאחר מכן, כאשר טען בחקירתו כי כלל לא נכנס לתוך הדירה. מאחר שזו טענתו, פשיטא שאין בידיו אפשרות להצדיק את הימצאותו בדירה.