עבירות המתה כוללות עבירת הריגה וכן גרימת מוות ברשלנות כאשר העבירה החמורה מכולן הינה עבירת הרצח אשר לה דרושה כוונה מיוחדת במקרה של מוות והיא רצון הממית במותו של הנרצח, כאשר גם דקירה אחת יכולה להחשב כרצון וכוונה תחילה גם אם זו חלה בשניה בה הרים התוקף את הסכין ודקר את הנרצח.

בכל עבירה פלילית מורכבת משני יסודות: יסוד עובדתי ויסוד נפשי. במקרה של עבירת רצח, היסוד העובדתי פירושו שמעשיו של הנאשם הובילו באופן ישיר למותו של הקורבן. מדובר ב"עבירת תוצאה" – כלומר, רק אם הקורבן אכן מת כתוצאה ממעשי הנאשם, תיתכן הרשעה ברצח. אם הקורבן לא מת, אך ניתן להוכיח שלנאשם היתה כוונה להמיתו, ניתן יהיה להרשיעו רק בעבירת ניסיון לרצח.

היסוד השני הוא היסוד הנפשי – המחשבה הפלילית. על מנת להרשיע ברצח, על הפרקליטות להוכיח שלנאשם היתה כוונת תחילה להרוג את הקורבן, וזאת בניגוד להחלטה רגעית ולא מתוכננת שיכולה לבוא אף לאור קינטור בהתלהטות הרוחות. הוכחת קיומה של כוונה תחילה היא מחסום בלעדיו אין, מאחר והיא כאמור זו המפרידה בין עבירת הרצח לבין עבירות ההמתה האחרות.

יסודותיה של אותה כוונה מושתתים על 3 אדנים שונים שעל התביעה להוכיח את קיומם: החלטה להמית – שהנאשם אכן החליט ותכנן באופן מודע להמית את הקורבן; הכנה – הנאשם ביצע את ההכנות הדרושות לצורך ביצוע החלטתו, לרבות הכנה נפשית והכנות פיזיות; היעדר קינטור – דהיינו, הקורבן לא התגרה בנאשם באופן משמעותי בסמוך לביצוע העבירה.

במקרים בהם הוכחנו כי הנאשם קונטר במידה כזו עד שחימתו השתלטה עליו והוא, הלקוח שלנו, לא יכל לעמוד יותר אל מול הקורבן ובמעשה של טיפשות, מילה אחרת קשה למצוא, עשה מעשה שבעקבותיו נפטר הקורבן ומכאן כי אין הוא יימצא אשם בעבירת הרצח אשר דינה מאסר עולם, אלא בעבירת הריגה – אשר עונשה הוא עד 20 שנות מאסר.

עבירת רצח היא העבירה הפלילית הקלאסית היחידה בחוק העונשין הישראלי שבצדה עונש מאסר עולם חובה. משמעות הדבר היא, שלאחר שבית המשפט הכריע כי הנאשם העומד בפניו אכן ביצע את עבירת הרצח, אין לו שיקול דעת ביחס לעונש שיש לגזור על הנאשם, והוא מחויב להטיל עליו עונש של מאסר עולם. יש לציין שבאופן רשמי, מאסר עולם מוגדר כמאסר למשך כל ימי חייו של האסיר, אולם ברוב המוחלט של המקרים, נשיא המדינה משתמש בסמכותו בתחום זה וקוצב את העונש לתקופה של כ-30 שנים. במקרים בהם הנאשם מורשע ברצח של יותר מאדם אחד, בית המשפט עשוי לגזור עליו מספר מאסרי עולם, מה שמגביל את יכולתו של הנשיא לקצוב את העונש.

למרות האמור לעיל, המחוקק קבע שבמקרים מיוחדים ונדירים, ייתכנו נסיבות מקלות שבהן לבית המשפט יש שיקול דעת בבואו להחליט על עונש המאסר, על אף הקביעה כי הנאשם ביצע עבירת רצח. ואלו הם המקרים: במקרה ומעשה הרצח נבע מהפרעה נפשית חמורה או ליקוי שכלי חמור של הנאשם, שבגינם לא היה מסוגל להבין את משמעות מעשיו או להימנע מלעשותם, אך שאינם עולים כדי אי שפיות; כאשר נמצא שהנאשם חרג במעשיו רק במעט מתחום ההתנהגות הסבירה לצורך תחולת הגנה עצמית, צורך או כורח; או כאשר הנאשם הוא אדם שהיה נתון במצוקה נפשית קשה, עקב התעללות חמורה ומתמשכת בו או בבני משפחתו מצד קורבן הרצח.

מפאת חומרת העבירה וחומרת העונש שבצדה, נטל הראיות וההוכחות המונח על כתפי הפרקליטות בתיק רצח הוא גדול במיוחד, על מנת לצמצם ככל האפשר את הסיכוי שאדם יורשע ברצח על לא עוול בכפו. אישום בעבירות רצח יוגש רק לאחר שהמשטרה חקרה מספר רב מאד של עדים – הן כאלה שקשורים ישירות לאירוע הרצח בשל קרבתם למקום האירוע או בשל יחסיהם האישיים עם הקורבן או עם הנאשם; והן עדים מומחים מתחומים שונים כגון בליסטיקה, רפואה משפטית, פתולוגיה, פסיכיאטריה, וכן מטעם חברות הסלולר, או כל גורם אחר שעדותו תוכל לאשש ולבסס את אשמתו של החשוד ברצח.

אי לכך, כמות הראיות המצטברת בתיק רצח היא לרוב גדולה מאד ביחס לתיקים פליליים אחרים, מה שגורם לכך שניהול ההוכחות בבית המשפט בתיק כזה נמשך בדרך כלל זמן רב. באופן פרדוקסלי, ככל שיש מספר רב יותר של ראיות בתיק, כך הופך "מסע הדיג" של הסניגור – בחיפושו אחר הספק הסביר שיוביל לזיכוי הלקוח שלו – לארוך יותר, ולעתים, למגינת לבה של התביעה, גם לפורה יותר. על כן, פעמים רבות מעדיפים הצדדים להגיע להסדר טיעון, שבמסגרתו התביעה תשנה את האישום מעבירת רצח לאישום בעבירת הריגה, ומנגד הנאשם יודה בהאשמות המיוחסות לו ויוותר על זכותו להוכיח את חפותו, ביודעו שיינצל ממאסר עולם.