במשפט הפלילי קיימות קבוצה של טענות הקרויה טענות מקדמיות, אך לא כשמם הן, מעטים המקרים בהן אלו אכן ישמעו בטרם יישמע ההליך כולו. דוגמא לכך ניתן למצוא בטענה בדבר 'הגנה מן הצדק' אשר לעיתים רחקות בלבד איננה מצריכה בירור או ביסוס עובדתי-ראייתי מתוך חומר הראיות בתיק.

שיקול זה, ועוד הנטייה האנושית לדחיית ההכרעה במידת האפשר, הובילו שופטים במקרים רבים מאוד לדחות הכרעה בטענה מקדמית לשלבים מאוד לא מקדמיים של ההליך. במקום להתמודד לגוף הטענות, נקבע לעתים קרובות שלא ניתן לדון בטענה המקדמית ללא שמיעת כלל הראיות בתיק. לפעמים נעשה הדבר משיקולים ענייניים ולעתים היה זה סוג של התמודדות של המערכת המשפטית עם הטרנד הסניגוריאלי ושמו 'הגנה מן הצדק'.

הביקורת על מהלך עניינים זה ברורה. דחיית בירור הטענה המקדמית מאבד מכוחה והופך אותה למעין עוד טענת הגנה חלופית. טענת ההגנה מן הצדק ובכלל הטענות המקדמיות הן טענות של אשמים בדרך כלל. ומהי, למעשה, טענת אפליה או אכיפה בררנית ? למה דווקא אני, מבין כל הפושעים כמותי.

שמיעת הראיות בתיק, והכרעה בטענה המקדמית בשלב הכרעת הדין, עלולות במקרים רבים להעמיד את הטענה המקדמית באור חיוור, מעין טענה קטנונית בשולי הדברים. בתי המשפט דנו לפעמים בטענות המקדמיות, תוך הגמשת הרף הראייתי, תוך שימוש בהסכמות דיוניות-ראייתיות חלקיות, ולעתים דחו את הטענות, במקרים אחרים, כאמור, דחו את ההכרעה לסוף.

בתוך אי סדר זה, מגיעה החלטה יפה של בית המשפט המחוזי בירושלים. בית המשפט המחוזי שם, מציע מתווה (לא חדשני במיוחד) לפיו, במצבים בהן אין כלים ראייתיים לבית המשפט להכריע בטענה מקדמית, עליו לשמוע מעין 'משפט זוטא' במהלכו יישמעו הראיות המתייחסות לשאלות הדורשות הכרעה בטענה המקדמית לבדה.

בתום שמיעת הראיות, יכריע בית המשפט בטענה המקדמית, כפי שזה נעשה במשפט זוטא המתייחס לאי קבילות הודאת חוץ של נאשם. התקבלה הטענה המקדמית יבוטל כתב האישום, נדחתה יידרש הנאשם להשיב לכתב האישום.

פתרון זה יכול ליתן מענה סביר לקשיים המעשיים בבירור הטענה המקדמית, שמחד עליה להישאר כשמה 'טענה מקדמית' ומכאן שדינה להישמע ולהתברר בתחילת ההליך (בטרם מענה לאישום) ולא בסופו, מאידך, עשוי מתווה זה לספק כלים לשופט בניסיון להתגבר על הקושי בהעדר תשתית ראייתית להכרעה בטענה.